סבתא (כבר לא) סורגת

הסבתא של היום זאת ממש לא הסבתא של פעם. זו כבר לא הדמות הקלאסית, היושבת על כיסא נדנדה, סורגת סוודרים ומחכה לביקור של ילדיה ושל נכדיה. דמות הסבתא של היום היא לגמרי אחרת, פעילה יותר ועצמאית יותר, שלא תמהר 'להיכנס למסגרות' ולהתאים עצמה להגדרות ספציפיות. לכן קשה היום הרבה יותר להגדיר את תפקידה. "זה סיפור מאוד מורכב", אומרת נוחי טל שטרית, עובדת סוציאלית, מומחית לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית בגישה יונגנאית ויהודית ומטפלת אישית, זוגית ומשפחתית.

"מצד אחד, האהבה הקסומה והמשמעותית ביותר שיש היא אהבה של סבתא: המפגש עם נכדים ממרחק שאינו כופה חינוך ואינו מחייב טיפול, יש בו ניחוח של איכות נדירה. מצד שני, התואר 'סבתא' מגיע מבלי שהיא תחליט על הגעתו: הורים מחליטים להיות הורים, 'נולדת' סבתא, ומיתוסים מתעוררים לחיים. וכשם שאין ישות אחת שהיא 'הורים', "אמא' ו'אבא', כך אין ישות סבתאית אחידה, ולכן מיתוס הסבתא ראוי לתשומת לב אחרת, כשם שמיתוס האימהות שנופץ קיבל את תשומת הלב הראויה לו בכנות".

אם ככה, מהי סבתאות היום?

"אי אפשר להגדיר את זה בצורה שרירותית ו'לחלק' את ההשקעה של הסבתא: שליש לנכדים, שליש לילדים (ההורים הצעירים) ושליש לחיים הפרטיים". לדבריה של טל שטרית, סבתאות פוגשת אישה בגילאים שונים, במעמד שונה ובמצבים שונים. אין דין סבתא בת 50 כדין סבתא בת 70, 80 או 90. סבתאות ראשונה אינה כסבתאות שאחריה. לכן, זה יהיה שרירותי להגדיר את מקומה של הסבתא כמו שאנחנו זוכרים אותו מהתקופה שעוד לא היו בתי אבות, כשהסבא והסבתא היו די קרובים מבחינת מגורים לבית של הילדים ושל הנכדים, ואת חייהם סיימו בחיק משפחתם, לטוב ולרע.

עוד היא מוסיפה כי יש לזכור שפרק הסבתאות יכול לפגוש את האדם במצב כלכלי לא פשוט, באמצע גירושים, לאחר שהתאלמן או בדיוק כשהוא 'מחפש את עצמו' כי הוא לבד. "פנתה אליי פעם סבתא בת 50 ואמרה שמבאס אותה שהילדה שלה, בת 26, נכנסה כבר עכשיו להריון, כי זה מכניס אותה 'לשוק הבשר' כסבתא – וסבתא זה נורא זקן. מבקשים מהסבתא שתביא את הילד מהגן או שתשמור על הילד בערב, אבל היא קבעה דייט בדיוק לאותו הערב והיא יודעת אם תפספס אותו אולי לא תהיה לה עוד הזדמנות. הכול הופך להיות הרבה יותר מורכב".

במה מתבטא ההבדל בדרך שבה נתפסת הסבתא בין הדורות?

"בעבר החיים התנהלו ביחד: סבתות-הורים-ילדים. כולם טיפלו בכולם. באורח החיים המערבי יש מי שבורך ביכולות כלכליות שמאפשרות לו להמשיך לנהל חיים נוחים ורגילים לעומת אלה שנאלצים לעבור לבית חולים סיעודי".

בנוסף נראה שבדור של פעם מאוד כיבדו את הסבא ואת הסבתא. "הכבוד היה בעיקר כלפי מעלה. ההיררכיה התהפכה לחלוטין היום: ישנה האדרה של הילד וחוסר כבוד למבוגרים. כשמתייחסים בכבוד לסבא וסבתא, זה מלמד גם את הנכדים עצמם מהו כבוד ואיך צריך להתייחס לדור שמעליהם. לסבים ולסבתות יש חוכמה וניסיון חיים, הם אוצר של ידע והם גם יכולים לתת דוגמה איך צריך לחיות בגיל השלישי.

אז נכון שהמון סבים וסבתות הפכו להיות עסוקים כיום. יש להם תוכניות משלהם ולוח הזמנים שלהם מלא בפעילויות עבור עצמם. חשוב לזכור שהסבתא והסבא צריכים לתת את מה שהם אוהבים לתת, ושהם לא חייבים לתת. כך נותנים להם כבוד וכך נותנים להם להרגיש שהם לא מובנים מאליהם."

האם זה בריא שהסבתא "תגדל" את הילד?

"גם כאן מדובר בעניין מורכב מאוד. ישנם מצבים שמצריכים עזרה רצינית, כי קרה משהו – נולד ילד עם צרכים מיוחדים, אחד ההורים חולה וכדומה. אלו מצבים שדורשים מהסבתא והסבא לעשות פסק זמן ולהעניק המון עזרה, אך גם כאן – רק בתנאי שמצבם מאפשר להם להיעדר מעבודה או להתמודד עם מאמץ פיזי ונפשי.

הכתובת הראשונה היא באמת ההורים של ההורים, הסבא והסבתא, כי הם הכי קרובים אך מצד שני חשוב לזכור שגם הם מצויים בנקודה קריטית בחיים שלהם. הפנייה של ההורים הצעירים נעשית תמיד בצדק אבל אם הם רק יעצרו לרגע ויחשבו על הסבא והסבתא, ישאלו את עצמם 'מה המצב שלהם עכשיו? מה הם עוברים?', הכול ייראה אחרת. לא יכול להיות שמישהו אומר 'אני צריך משהו ומצבך אותי לא מעניין'. כשזה מגיע למצב כזה, יש כאן בעיה".

"אני חושבת שהכול מתחיל מכבוד ומהדדיות. חסרה לי גם היראָה, לא ממקום של פחד אלא ממקום מכבד: להסתכל, לראות אחד את השני, לזכור את הגיל. נכון, ההורים הצעירים מתמודדים היום עם חיים מאוד עמוסים וזקוקים להרבה עזרה אבל השאלה היא איך מכבדים את סבא וסבתא. יש להם אוצר ידע שופע ועשיר שנצבר לאורך חייהם, והם יכולים להשפיע. זה התפקיד שלהם: להעניק השראה!".

סבא וסבתא אמורים להתערב בחינוך של הנכדים שלהם?

הנכדים יכולים למצוא אצל סבתא וסבא פינה שקטה וחמה, תובענית פחות ושקטה יותר. סבתא וסבא פוגשים את הילדים אחרי שהכינו שיעורים, אחרי שכעסו עליהם, אחרי שעזרו להם להכין שיעורים, אחרי כל התביעות החינוכיות מההורים שלהם. כשהם שומרים על הילדים ונמצאים אִתם שעות, הם נאלצים להתמודד גם עם סיטואציות חינוכיות מול הנכדים. זה בלתי נמנע אבל חשוב לשמור כמה שיותר על הפינה החמה הזו של סבא ושל סבתא. זה האידיאל.

"אני פוגשת הרבה סבים וסבתות שנושכים את השפתיים כשהם רואים את קשיי ההתמודדות של הילדים שלהם בהורות", אומרת טל שטרית. "למרות הקושי הזה, עדיף להשאיר את החינוך של הילדים שלהם בידיהם. ההורים הצעירים מצדם יכולים להגיד 'אצל סבא וסבתא מותר' – לקפוץ על הספה, להפוך את הצעצועים ורק אחר כך לסדר. עם סבא וסבתא זה משהו יותר קל, וזה יכול לעזור גם במקרה של גירושין ומחלות: סבתא וסבא יכולים להוות במקרה הזה פינה חמה שבה הנכד יכול לשים את הראש ולספר על הכאב שלו, לשתף במה שהוא עובר. זה יהיה מקום שבו הנכד יישמע ויקבל חיזוקים".

איך סבא וסבתא יכולים להשפיע על חיי הנכדים?

"נוכחותם מעניקה לילדים הצעירים השראה. כשילדים ונכדים מסתכלים על הסבתא והסבא, על איך שהם ממלאים את חייהם הם לומדים מהם המון וגם אם הם לא חיים לצידם שנים ארוכות השפעתם תיחקק בנפש הנכדים לנצח".

אם סבא וסבתא מנהלים חיים חדשים הם מראים גם לילדים וגם לנכדים שתמיד יש עוד אפשרויות וצורות של חיים: לא רק לימודים, בניית קריירה, עבודה, פרנסה. לא רק למלא את החיים של הילדים ושל הנכדים. לא רק כסף אלא גם לראות שיש גמישות בחיים, ושהם לא כאלה צרים ומצומצמים, שיש גם נשמה".